פורסם בתאריך: 28:03:2014

שקד מימרן, בת 25, היא אמנית ישראלית צעירה שאפתנית שמספרת כי פיגוע שארע בביתה, שהוריה שרדו כשהיא ואחיה נעדרו, השפיע רבות על חייה ועל אמנותה.
מימרן גדלה ביישוב איתמר שבשומרון עד גיל ארבע עשרה, עד שפרץ מחבל לביתה וניסה לרצוח את הוריה. אביה של מימרן נאבק עם התוקף בעוד אמה השתמשה בסכין של המחבל כדי לדקור אותו למוות.
מימרן ואחיה שהו באותה העת בקיבוץ בצפון אצל משפחתה המורחבת כשהמחבל פרץ לביתם, וכך ניצלו.
כיום מימרן לומדת אמנות במכללת אמונה שם הקימה בסיס אמנותי בציור, רישום, ווידאו וגרפיקה.
מימרן מציגה את אמנותה בארץ ובחו”ל, האמנית הצעירה אמרה שהיא מקווה להגיע לכמה שיותר אנשים באמנותה.

בית האמנים תל אביב, ישראל, הצד האחר, 2021

פורסם בתאריך: 27.9.2018

ציוריי האקספרסיביים, גדולי הממדים, עוסקים בנופים פנימיים ומסתוריים ויוצרים אשליה של מקומות ואירועים שאינם מתקיימים בו זמנית במרחב המוכר. זיכרונות ילדות מורבידיים ומטלטלים שחוויתי בילדותי מתחברים אל נופים פנימיים, אוטופיים והרמוניים, בבחינת שבר ותיקון ותקווה לחוות מחדש, כאם, את “ילדותי השנייה”.
הצבעוניות העזה לקוחה מעולם פנימי עשיר, אך משקפת גם תחושה של געגוע אל דבר שהיה ולא ישוב. על גבי שכבות השמן אני חורטת מעין רקמת תחרה שיוצרת מחיצה וכיסוי. החריטה האובססיבית והמאומצת שורטת ופוצעת את הבד, מוחקת ומגלה.
היא מכסה את הציור ועם זאת חושפת שכבות קדומות שלו, כמו מבקשת באמצעות הנבירה בעבר להגיע אל מקומות לא נודעים, שיוצרים שכבות בהיסטוריה האנושית. מעין זיכרון קולקטיבי. רשתות ההסוואה האלה מבקשות להגביל את תיאורי הטבע הפראיים, להצניע אותם, לגלות טפח ולכסות טפחיים. למתן את היופי העשיר ובו בזמן להיטמע בתוכו ולהפוך לחלק בלתי נפרד ממנו.
הדמויות השזורות בנופים האקזוטיים לקוחות מסיטואציות משמעותיות בחיי. הן נעות בין דימויים קונקרטיים לתיאורים מופשטים ובין נופים מזוהים למרחבים פנטסטיים ונפשיים. העבודות מקרינות מראות שווא בצבעוניות של היקסמות לצד סיטואציות מסתוריות ולא פתורות שמתרחשות ברחבי הצוקים, בחורבות הנטושות, בשרידי הסירות, במקורות המים, ביערות ובנדנדה המיטלטלת. מבטן הבוחן והתר של הדמויות מסגיר את העובדה שבכל פעם מחדש, למראית עין, מתאחים נופי הנפש עם סבך רגעי הקסם.

גן עדן, 2013, חריטות ושמן על בד, 177X209מתוך תערוכה “הטרוטופיה: מראית עין”, אוצרת: ד”ר נירה טסלר, גלריה צדיק, תל אביב-יפו
שקד אביב היא אמנית פעילה שמציגה בתערוכות יחיד וקבוצות רבות, מרצה לאמנות במגוון מכללות ותיכונים, נשואה + ילדה, מתגוררת בצופים.

המכון לאמנות בת ים, ישראל, התמזגות, 2015

תערוכת המורים לאמנות בחמ”ד הוקדשה השנה לנושא “מקום ורוח”. אחת המשתתפות הבולטות, שקד אביב (מימרן) רכזת מגמת אמנות באולפנת ראש צורים ומרצה במכללות, הציגה בתערוכה ציורים על מקומות משמעותיים בעברה והסבירה כי אמנות היא גם דרך להתחבר אל העבר וליצור מציאות חדשה

אחד האירועים המשמעותיים מעברה של אביב קשור ליישוב איתמר בו חייתה משפחתה, עד שלפני כ-16 שנה חדר מחבל לביתה, היה זה ביולי 2002. המחבל שהיה חמוש בסכין, סרק קודם כל את חדרי הילדים שבמקרה לא ישנו בבית באותו לילה. לאחר מכן הוא התנפל על ההורים שישנו בחדרם, אך הם לא איבדו עשתונות, הצליחו להוציא מידי המחבל את הסכין, נטרלו אותו ויצאו יחסית בשלום. האירוע, שהצטרף לאירועי טרור קודמים, חיזק את החלטת הוריה של אביב לשנות מקום. הם ושמונת ילדיהם עזבו ועברו למושב קשת שבגולן, שם הם המשיכו לעסוק בחקלאות כמו באיתמר, ולאחר מכן הקימו חנות אורגנית ביישוב כרכום.

בין קונקרטי למופשט
שקד מציירת ציורי שמן גדולי ממדים בסגנון ריאליסטי-פנטסטי ואקספרסיוניסטי. הציורים משקפים רגעים, מקומות וזיכרונות בחייה ובחיי משפחתה ונשזרים בזיכרון הקולקטיבי ובמציאות הארצישראלית. האירוע הטראומטי, כך היא מסבירה, משתקף דרך המוטיבים, דרך הצבעים העזים והחריטות שהיא חורטת בציורים. “הציורים נעים בין תיאורים קונקרטיים לדימויים מופשטים, בין מקומות מזוהים למרחבים פנטסטיים, והחריטות הן מעין רשתות הסוואה המבקשות להגביל את תיאורי הטבע הפראיים והדמיוניים ולהצניע אותם”.

שילוב בין הוראה לאמנות
שקד, בת 29, נשואה ואם לבת, מתגוררת עם משפחתה ביישוב צופים. בנוסף לעבודתה באולפנה היא מרצה לאמנות במגוון מכללות: תלפיות, אמונה, בית וגן ומכון אבני, ומורה באולפנת ראש צורים. היא למדה תואר ראשון באמנות ויהדות במכללת אמונה בירושלים ותואר שני באמנות ויצירה באוניברסיטת חיפה.
במקביל לעבודת ההוראה היא אמנית פעילה המציגה ומוכרת את יצירותיה בגלריות ובמוזיאונים בארץ ובעולם. לדבריה “השילוב בין העבודה העצמית בסטודיו כאמנית יוצרת ובין ההוראה, מרגיש לי הכי נכון וטבעי ואף תורם להתפתחות המרחב האישי שלי. ההוראה היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. זה המקום שאני מרגישה שאני יכולה לנגוע באנשים בנקודה הכי פנימית שלהם, ומתוך כך לחזק את האמונה בעצבם, שהם יכולים לעשות הכל ולהגיע הכי רחוק שאפשר תוך עבודה על המידות ושאיפה מתמדת למצוינות. דרך ההוראה אני שואפת להעביר לתלמידי את מה שאני קיבלתי, אני מרגישה אחריות להעביר את זה הלאה”.
לדבריה, הבעיה היחידה בהיותה אמנית פעילה, חוקרת אמנות, מורה ומרצה לאמנות ואשת משפחה, היא שלא תמיד נותר זמן פנוי ליצירה.
היותה אמנית פעילה מעשיר לדעתה את עבודת ההוראה.
אני חושבת שכדאי שכל מורה לאמנות יתפתח כאמן, יחיה את התחום ויתקדם בו. ההתקדמות כאמן מקדמת את ההוראה. אני מאמינה שכמה שיותר מורים לאמנות יהיו אמנים פעילים, לימודי האמנות יטיבו עם התלמידים”.
עבודותיה מוצגות, בין היתר, בתערוכות קבע בצפון: במצפה אלומות וביערות הכרמל. בשנים האחרונות ישנה פריחה של אמנות דתית, אך היא אינה משייכת עצמה לקטגוריה ספציפית.
“העבודות שלי הן לאו דווקא דתיות, הן ביטוי למי שאני. הציור זו הדרך שלי לבטא את עצמי. ציור הוא לא רק תרפיה. אמן יוצר יש לו שאיפה להביע את עצמו בצורה הכי מקצועית ומדויקת”.
בספטמבר הרקוב עומדת להיפתח תערוכת יחיד שלה בגלריה צדיק בתל אביב-יפו, במסגרתה יוצגו למשך מספר שבועות מגוון רחב מעבודותיה לאורך השנים. “מאז שהייתי קטנה ציירתי, אך רק בלימודי התואר הראשון למדתי אמנות בצורה מקצועית. מהרגע שגיליתי את זה התאהבתי ולא יכולתי להפסיק. זה חלק בלתי נפרד ממני.”

גלריית zadik, ישראל, הטרוטופיה: מראית עין, 2018

פורסם בתאריך: 26.08.2015

התערוכה “הטרוטופיה: מראית עין” של שקד אביב, עוסקת בנופים פנימיים מדומיינים וביצירת מקומות ואירועים, בשילובים שאינם קיימים בו זמנית במרחב המוכר. למרות הצבעוניות המתקתקה לכאורה, ציוריה האקספרסיביים גדולי הממדים נעים בין זיכרונות ילדות מורבידיים מטלטלים, לבין שאיפתה להתחבר אל נופים פנימיים
הרמוניים – בבחינת שבר ותיקון – ולחוות מחדש כאם, את ‘ילדותה השנייה’.
דימוי הנדנדה שנעה ללא אחיזה ממשית מעל מקווה מים, חוזר שוב ושוב בתערוכה, וכמו פעולת המטוטלת, הוא נע ומייצג תקופות מהותיות בחייה, בין כאן לשם. כמו גם דימויי החורבות שדהו בחלוף הזמנים ומייצגות מעבר תודעתי מטלטל מזמן ומקום מיתיים, אל זמן ומקום מוכרים.

לדברי אביב, היא חותרת להשגת ‘אוטופיה’ – סדר שאין לו קיום בעולם הממשי – אך נראה שבשילוב בין נופים קיימים לנופים מדומיינים, בצבעוניות ‘ורודה מדי’, היא משיגה תוצאות שתואמות יותר את ההגדרה שהעניק מישל פוקו (Foucault) למושג ‘הטרוטופיה’ (heterotopy): “מקום או מרחב אחר, המובדל מן המרחב הרגיל ומערער על עצם קיומו. מרחב שהוא בעת ובעונה אחת ממשי ומיתי, פיזי ומדומיין. אלה הם מקומות גבוליים המייצרים מתח וחוויית קצה, חדירה אל מרחבים ספוגים בתשוקה, בכפייה, בהיטהרות או בחטא. מקום שעומד ביחס הפוך למקום הממשי, המקובל, ומהווה לו מעין אלטרנטיבה. מקום אקס-טריטוריאלי: אנייה (מרחב יציב) הנעה במרחב כאוטי חסר גבולות (ים)”. לדברי פוקו, “בדומה למנגנון הפעולה של המַּרְאָה שיוצר בעת ובעונה אחת את הקיום הממשי והדמיוני של האני, גם הטרוטופיה מחברת בין מרחב ממשי מזוהה לבין מרחב דמיוני חריג המופיע בתוכו וחותר תחתיו.” במקום אחר במסה שלו הוא מדבר על מושג המיקום (emplacement) שמוגדר על ידו כיחסי קרבה בין נקודות או יסודות; “באופן צורני, ניתן לתאר יחסים אלה בתור סדרות, בתור עצים או בתור סבכות” (אזולאי, א’ (2003), בתוך: מ’ פוקו, “על מרחבים אחרים”, הטרוטופיה, תל אביב: רסלינג, 20-7;74-61).*
עקרונות המיקום וההיפוך עליהם מדבר פוקו, נוכחים בתערוכה הן בסדרות המציגות עצים או סבך של צמחיה לא מוכרת, והן בחירת דימויים דוגמת חורבות, סירות טרופות או מפליגות במקורות מים כאלה ואחרים. המים פועלים בעבודותיה בדומה למראה ומאפשרים בה בעת קיום ממשי ודמיוני; הליכה בהם למטרה של טבילה וטהרה פולחניים דוגמת ה”מקווה”, אך גם זירה של התלבטות, זרימה וחופש בחירה. מקומות שעל האמנית לחצות כדי למקם את עצמה על ציר האמונה.

ציורי השמן האקספרסיביים וגדולי הממדים של אביב, משלבים ומרכיבים למעין “קולאז'” עצים אקזוטיים וסבך מתוך צילומים מרחבי העולם שחיברה לנופים בדיוניים, עם דיוקנאות עצמיים, סיטואציות ודמויות משמעותיות בחייה. במקרים רבים היא חורטת דגמים בשכבות השמן, ואלה משמשים לה כרשתות הסוואה או כמסכים, שאף על פי שיש בהם מן המאחד מבחינה צורנית, הם פוצעים את פני השטח של הציור משל היה תחליף לעור האנושי המיוסר.
עבודותיה של אביב מקרינות מראות שווא בצבעוניות של היקסמות, אך גם סיטואציות מסתוריות ולא פתורות המתרחשות בחסות הנקרות, הצוקים, הסבך והמסך. מבטן הבוחן והתר של הדמויות מסגיר את העובדה שבכל פעם מחדש, למראית עין, מתאחים נופי הנפש עם סבך רגעי הקסם.

גלריית פורטה, ישראל, 2022

פורסם בתאריך: 22.05.2013

האמנית שקד מימרן מציגה בעבודuתיה את הטראומה שחוותה בילדותה, לאחר שמחבל בעבודותיה. בעקבות כך, התערערה אמונתה הדתית וכעת היא בוחנת את הגבולות שלה: “בסופו של דבר הקושי יוצא באמנות, היא הכלי שלי”
נופר וחש פורסם: 22.05.13 , 11:47
“אני יוצרת מתוך רצון לבנות עולם חדש של מקומות קסומים, אבל גם מאיימים”, אומרת שקד מימרן (24), אחת משנים עשר בוגרי המחזור התשיעי של התואר השני באמנות של אוניברסיטת חיפה.

ציורי השמן של מימרן מתאפיינים במעין חריטות בדים – שכבות של תחרות ורבדים – שמדמות את המפגש שלה עם העולמות שהיא יוצרת. “זה קצת אלים ואובססיבי”, היא מתארת. “זאת בעצם הסוואה של העולם. זה התחיל מדימוי של מטפחת הראש, ממוטיב הכיסוי. זה המקום שלי להיות רואה ולא נראית, של הרצון להגיע למקומות מבלי להיות שם באמת”.

יצירותיה של מימרן (שיוצגו בתערוכה שתתקיים במשכן לאמנויות ע”ש ד”ר ראובן הכט, ותכלול גם יצירות של תלמידי שנה א’ בתחום הרישום, פיסול, ציור וצילום), המתפרשות על שלושה מטרים, מתאפיינות במוטיבים חוזרים כמו אותן חריטות, המספרים את הסיפור הלא פשוט שלה. כשהייתה בת 14, חדר מחבל לבית הוריה שבהתנחלות איתמר ופצע את שניהם. לאחר מאבק ממושך, הצליחו השניים לנטרל אותו ובעזרת חיילים שהגיעו למקום – הרגו אותו.

מימרן ששהתה באותו לילה אצל סבתה יחד עם שבעת אחיותיה ואחִיה נזכרת: “העירו אותנו בשבע בבוקר וסיפרו לנו מה קרה. נבהלנו כי הדברים האלה תמיד נגמרו במוות. חווינו פיגועים לפני, שכנים וחברים נהרגו מסביבנו. ראינו בטלוויזיה את הבית מלא בדם. כשהגענו לבית החולים, המשפחה של אבא שלי בכתה כאילו ההורים שלי מתו. פתאום ראינו את אבא שלי, דמות חזקה בבית, לא יכול לזוז, ואת אמא שלי פצועה. זה לא היה פשוט, אבל השתקמנו. בבית אנחנו לא מדברים על זה בתור טראומה. אני יכולה לדבר על זה, אבל בסופו של דבר הקושי שיוצא באמנות, היא הכלי שלי”.

ואכן, ביצירות שלה משתקף אותו פחד ילדי-תהומי, והיער שדרכו חדרו המחבלים הוא עוד מוטיב חוזר בהן. גם הצבעים בהם היא משתמשת הם מאוד רגשיים ועזים, כיאה לעולמות הדמיוניים שהיא יוצרת בעזרתם.

הפחד הזה ממשיך ללוות אותך?
“מדובר במקום שבו העברתי את הילדות שלי, שם שיחקנו בתור ילדים. זה הקונפליקט בין המקום שמכיל את התקופה הזאת לבין הקישור לפחד שליווה אותנו, שהמחבל יגיע מבין העצים. אני לא חיה את זה, זה קצת כאילו טסתי לחו”ל. אבל באמנות הכל יוצא”.

מאז הפיגוע לא חזרה משפחת מימרן לביתם שבהתנחלות, ולאחר חודשיים בקיבוץ כפר הנשיא, שם מתגוררת משפחתה של אמהּ, עברו לרמת הגולן. האירוע השפיע על כולם ובתוך כך נחשפה מימרן לעולם חדש שנפתח מולה, ושמיקם אותה מחדש בתווך שבינו לבין העולם שהכירה. מימרן משלבת בדיבורה את הביטוי “בעזרת ה'” לא מעט, וזה, אולי יותר מכל, מדגים את הקונפליקט אליו נקלעה. הוא מתבטא ביצירותיה בדימוי של החופש, שנשזר ברצון להשתייך. מימרן מגדירה עצמה כדתיה, מה שמתבטא פחות במראה החיצוני ויותר באמונה הפנימית, שעברה שינוי אף היא.

במה בא לידי ביטוי השינוי הדתי?
“יש לי חבר חילוני, אבל אני כל הזמן מתעסקת בשני העולמות האלה. אני בודקת את הדרך, איך לחיות אותה. חשוב לפתח כישרונות ואני לא חושבת שהדת חוסמת את האפשרות הזאת. כרגע אני בודקת את הגבולות”.

מימרן מוסיפה כי עצם הפתיחות הדתית אפשרה לה להשתלב בעולם החדש. “פעם לא יכולתי להכיל משהו אחר. לא הייתי מסוגלת לדבר עם ערבים, והיום הם החברים הכי טובים שלי. חלה בי פתיחות ויכולת הכלה אדירה. אני לומדת המון ומרגישה יותר שלימה ופתוחה”.

יתכן שהאמונה היא שריד לימים ההם? מעין שמירת אמונים?
“אי אפשר להסביר את זה, אני פשוט מאמינה. אבא שלי הוא איש מאמין וזה עבר בתורשה. כל אחד חי את הדת בצורה אחרת, ואני במקום של לבדוק את הדרך שלי. ההורים עוברים יחד איתנו את התהליך ואנחנו נפתחים, אבל החברה פחות. יש משהו בתפיסה הדתית של היהדות הישנה, שלפיו האשה צריכה להיות יותר בבית ופחות לפתח כישרונות. זה מאבק לביטוי עצמי של כשרון ונשיות. האמנות היא המקום לפרוץ ולהתקדם, ותוך כדי אני מנסה לשמור על מה שאני מאמינה בו. זה דורש אומץ וכנות”.

ביצירות שלך משתקף הקונפליקט האמוני, ובו בזמן משתקף הצורך להסתיר אותו. את חשה בושה על התהליך שאת עוברת?
“לא התרחקתי מהדת. מדובר ברצון להכיל ולמצוא עולם חדש שאני מאמינה בו. אין בי בושה. זה כאב על כך שהחברה הדתית סגורה בפני הרבה דברים. אני מרגישה שאני על הקצה, בין שתי החברות. זה רצון ליצור משהו משותף. כשהתקשיתי להשתלב בלימודים, אפילו מול מנחים, הרגשתי נתק אדיר. זה קרה לי גם כשחברות שלי לא קיבלו אותי”.

כאמור, הלימודים היוו עבור מימרן הזדמנות להיחשף גם לסטודנטים ערבים, דבר שאינו עניין של מה בכך לאור חוויות ילדותה, שהביאו לתפיסת הערבים כמי שמאיים על חייה ועל חיי משפחתה. “כשהגעתי לאוניברסיטה עברתי תהליך של קבלה.
האנשים פה מדהימים, אבל גם להם היה קצת קשה לקבל אותי, אני הדתייה היחידה פה.
“בשנתיים שאני פה עברתי תהליך מאוד אינטנסיבי, נמצאים המון ביחד ויוצרים הרבה. את התואר הראשון עשיתי במכללת אמונה. לא נחשפתי לתרבות האמנותית אז, אלא בזכות מורה מדהימה. מבחינתי זאת היתה היכרות עם עולם שלם שלא הכרתי, והתחלתי להתעסק באמונות שלי סביב גבולות האדם בין חופש לדת, ובעולמות השונים – השמאלני והימני, הערבי והיהודי”.
והיום את חיה איתם ועם עצמך בשלום?
“במפגש הראשון כל אחד היה צריך להציג את עצמו ואת היצירות שלו. כשהגיע תורי הצגתי תמונות וסיפרתי על הפיגוע, אפילו לא חשבתי על זה שהם לידי ושזה מכוון אליהם. בחיים לא חשבתי שיהיה לי קשר כל כך קרוב איתם. אתה גדל לתוך החשיבה הזאת, אבל אני הצלחתי להשתחרר ממנה”.

מוזיאון היכל שלמה ירושלים, ישראל, ציורים, 2014

פורסם בתאריך: 08.02.2022

נכתב על ידי אילן שאול:

20 שנה אחרי שטרוריסט ניסה לרצוח את הוריה בישוב איתמר בשומרון, הציירת שקד אביב גאה להציג תערוכה חדשה ומדברת על הטראומה ההיא שממשיכה לדמם דרך ציוריה עד היום

אור ליום ג’, 29 יולי, 2002. שיא האינתיפאדה השנייה. מחבל חדר לבית בהתנחלות איתמר, חמוש בשני סכינים. בתום מאבק עם יושבי הבית ועם חיילים שהגיעו לסייע להם, המחבל נהרג. הבעל ואשתו נפצעו בינוני וקל.
האירוע התרחש בסביבות השעה 03:00: בני הזוג אורנה ודוד מימרן, המתגוררים בבית, התעוררו משנתם והתעמתו עם המחבל שפרץ פנימה והתנפל עליהם. הבעל דוד, כבן 40, נפצע באורח בינוני כשנדקר 16 דקירות בחזהו ובידו. רעייתו אורנה נפצעה קל. השניים הצליחו להילחם במחבל ולפצוע אותו קשה באמצעות סכינו שלו. לאחר מכן הזעיקו את חיילי צה”ל ומאבטחי היישוב, שהגיעו למקום וסייעו להם להרוג את המחבל.

הציירת שקד אביב (33) היתה אז בת 13, בת בכורה לשמונה אחים ואחיות, והיא מספרת: “יום לפני, בנס, שמונת ילדי המשפחה נסעו לצפון לקיבוץ כפר הנשיא, שם גרה סבתי, כי הרגשנו שמפחיד להישאר שם. חודש לפני הפיגוע בבית הוריי, היה פיגוע אצל משפחת שָׁבֹּו באיתמר, אימא ושלושת ילדיה נרצחו לידנו. זאת היתה תקופה של הרבה פיגועים. באותה תקופה פיגועים לא נגמרו טוב. 10 שנים אחרי, היה הפיגוע של משפחת פוגל באיתמר, ממש באותו אזור, כשהפעם הגיעו שני מחבלים, כל אחד עם שני סכינים וחיסלו משפחה שלמה. מאז שזה קרה לא חזרנו לאיתמר. עברנו ליישוב קשת ברמת הגולן”.
כיום מתגוררת אביב עם בעלה ושלושת ילדיה ביישוב צופים ליד כפר סבא. היא למדה אמנות וחינוך לתואר ראשון במכללת אמונה בירושלים ותואר שני באונ’ חיפה, וקרוב לעשור מציגה מציוריה הייחודיים באינספור תערוכות ברחבי הארץ ומרצה לאמנות במכון אבני בתל אביב, במכללת תלפיות בחולון ובמכללת בית וגן בירושלים.
הציורים שלך מושפעים עד היום מהפיגוע הטראומתי לפני 20 שנה?
“בטח. האמנות שלי מתעסקת בקושי הנוראי של המציאות הארץ ישראלית: בדם, בפיגועים, בפחד שחיינו בו. עד היום זה נמצא בראש. קח לדוגמה את ציור החורבה האדומה עם הרקע האדום. זה ציור שנוצר בהשפעת הפיגוע במשפחת שבו שחיו לידנו, כשכל הבית היה מחורר ביריות, וכרגע עומד נטוש. כשעברנו לגולן, ראיתי את הבתים הסורים המחוררים, ואז שילבתי את הנושאים של הגולן עם הנושאים של השומרון. כל הדימוי של בית מתערער כשנכנסים לך לחדר השינה, למקום הכי בטוח שלך, ומנסים להרוג אותך.
“אני משלבת בציורים שלי חריטות אובססיביות שכמעט קורעות את הבד, שכבות ומסכים, פלוס המקום האוטופי, הפנטזיונרי, מין רצון לעולם מושלם. לצערי לא תמיד המציאות היא כזאת. אני חיה את החיים ומאמינה שיש לחיות אותם בצורה אוטופית ו-ורודה. לכן יש ביצירות שלי הרבה צבעוניות עזה ו-ורודה.
“אין לי ספק שהפיגוע במשפחתי היה חוויה מעצבת לכל החיים. אמנם לא ראיתי את המוות מול העיניים, אבל חווינו את זה. ההורים שלי חוו את זה. בנס קבלנו את ההורים במתנה. אני מאמינה שרוב האנשים שעברו פיגועים ביו”ש כבר לא גרים שם. אין יותר געגועים לאיתמר, אבל זה חלק מעצב באישיות. נולדתי וגדלתי שם עד גיל 13.
“זה נשמע התנחלות, אבל היה לנו שם בית ענק עם גינה ויער ליד הבית, עד שהתחילו הפיגועים, ואז זה התחיל להיות מפחיד ומסוכן, למרות שאף פעם לא גדלנו על שנאת ערבים, אלא על אהבת ערבים”.

הגלריה האחרת חולון, ישראל, 2016