פורסם ב: Posta

פורסם בתאריך: 08.02.2022

נכתב על ידי אילן שאול:

20 שנה אחרי שטרוריסט ניסה לרצוח את הוריה בישוב איתמר בשומרון, הציירת שקד אביב גאה להציג תערוכה חדשה ומדברת על הטראומה ההיא שממשיכה לדמם דרך ציוריה עד היום

אור ליום ג’, 29 יולי, 2002. שיא האינתיפאדה השנייה. מחבל חדר לבית בהתנחלות איתמר, חמוש בשני סכינים. בתום מאבק עם יושבי הבית ועם חיילים שהגיעו לסייע להם, המחבל נהרג. הבעל ואשתו נפצעו בינוני וקל.
האירוע התרחש בסביבות השעה 03:00: בני הזוג אורנה ודוד מימרן, המתגוררים בבית, התעוררו משנתם והתעמתו עם המחבל שפרץ פנימה והתנפל עליהם. הבעל דוד, כבן 40, נפצע באורח בינוני כשנדקר 16 דקירות בחזהו ובידו. רעייתו אורנה נפצעה קל. השניים הצליחו להילחם במחבל ולפצוע אותו קשה באמצעות סכינו שלו. לאחר מכן הזעיקו את חיילי צה”ל ומאבטחי היישוב, שהגיעו למקום וסייעו להם להרוג את המחבל.

הציירת שקד אביב (33) היתה אז בת 13, בת בכורה לשמונה אחים ואחיות, והיא מספרת: “יום לפני, בנס, שמונת ילדי המשפחה נסעו לצפון לקיבוץ כפר הנשיא, שם גרה סבתי, כי הרגשנו שמפחיד להישאר שם. חודש לפני הפיגוע בבית הוריי, היה פיגוע אצל משפחת שָׁבֹּו באיתמר, אימא ושלושת ילדיה נרצחו לידנו. זאת היתה תקופה של הרבה פיגועים. באותה תקופה פיגועים לא נגמרו טוב. 10 שנים אחרי, היה הפיגוע של משפחת פוגל באיתמר, ממש באותו אזור, כשהפעם הגיעו שני מחבלים, כל אחד עם שני סכינים וחיסלו משפחה שלמה. מאז שזה קרה לא חזרנו לאיתמר. עברנו ליישוב קשת ברמת הגולן”.
כיום מתגוררת אביב עם בעלה ושלושת ילדיה ביישוב צופים ליד כפר סבא. היא למדה אמנות וחינוך לתואר ראשון במכללת אמונה בירושלים ותואר שני באונ’ חיפה, וקרוב לעשור מציגה מציוריה הייחודיים באינספור תערוכות ברחבי הארץ ומרצה לאמנות במכון אבני בתל אביב, במכללת תלפיות בחולון ובמכללת בית וגן בירושלים.
הציורים שלך מושפעים עד היום מהפיגוע הטראומתי לפני 20 שנה?
“בטח. האמנות שלי מתעסקת בקושי הנוראי של המציאות הארץ ישראלית: בדם, בפיגועים, בפחד שחיינו בו. עד היום זה נמצא בראש. קח לדוגמה את ציור החורבה האדומה עם הרקע האדום. זה ציור שנוצר בהשפעת הפיגוע במשפחת שבו שחיו לידנו, כשכל הבית היה מחורר ביריות, וכרגע עומד נטוש. כשעברנו לגולן, ראיתי את הבתים הסורים המחוררים, ואז שילבתי את הנושאים של הגולן עם הנושאים של השומרון. כל הדימוי של בית מתערער כשנכנסים לך לחדר השינה, למקום הכי בטוח שלך, ומנסים להרוג אותך.
“אני משלבת בציורים שלי חריטות אובססיביות שכמעט קורעות את הבד, שכבות ומסכים, פלוס המקום האוטופי, הפנטזיונרי, מין רצון לעולם מושלם. לצערי לא תמיד המציאות היא כזאת. אני חיה את החיים ומאמינה שיש לחיות אותם בצורה אוטופית ו-ורודה. לכן יש ביצירות שלי הרבה צבעוניות עזה ו-ורודה.
“אין לי ספק שהפיגוע במשפחתי היה חוויה מעצבת לכל החיים. אמנם לא ראיתי את המוות מול העיניים, אבל חווינו את זה. ההורים שלי חוו את זה. בנס קבלנו את ההורים במתנה. אני מאמינה שרוב האנשים שעברו פיגועים ביו”ש כבר לא גרים שם. אין יותר געגועים לאיתמר, אבל זה חלק מעצב באישיות. נולדתי וגדלתי שם עד גיל 13.
“זה נשמע התנחלות, אבל היה לנו שם בית ענק עם גינה ויער ליד הבית, עד שהתחילו הפיגועים, ואז זה התחיל להיות מפחיד ומסוכן, למרות שאף פעם לא גדלנו על שנאת ערבים, אלא על אהבת ערבים”.