איילת כהנא
צילום: אבישג שאר ישוב
פורסם ב: ‘דיוקן’, מקור ראשון
פורסם בתאריך: 9.6.2023 

כשהגיעה העת ליצור את עבודות הגמר שלה לתואר שני באמנות, שקד אביב נתקלה במחסום שנדמה בלתי עביר: מי שהייתה אמורה להנחות אותה בפרויקט הודיעה שלא תעשה זאת, משום הסטודנטית היא אישה דתייה שגדלה ביישוב איתמר. באוניברסיטת חיפה, מוסד שמתהדר בנאורות ובפתיחות, כישרון הציור של אביב התגמד מול
השיוך הדתי־ פוליטי. לבסוף התפוגגה הסתירה־ לכאורה בין הרקע
שממנו באה ובין מסלול החיים שבחרה. “המנחה החליטה כן לעבוד איתי”, מספרת אביב. “היא אף הגנה עליי מול אחד האמנים חשובים בארץ, שהגיע אלינו לביקורת עבודות. ברגע שהוא שמע שגדלתי בשומרון ואני מציירת מציאות אוטופית, הוא דיבר אך ורק על הרקע שלי, אבל המנחה ביקשה ממנו להסתכל על העבודות עצמן”.

התיוג האוטומטי ליווה אותה לדבריה לכל אורך לימודי התואר. “הרגשתי שליחות”, מדגישה אביב את המילה שעוד תחזור רבות
בשיחתנו. “פגשתי חוסר היכרות ממשי עם העולם הדתי־לאומי: ‘הדוסים האלה, החשוכים האלה’, כך חוו אותי. אבל אני חושבת שחיפשתי שם את הדרך שמתאימה לי, כדי להציג בה את האותנטיות שלי. לא רציתי שיגדירו אותי ‘אמנית דתייה’, ומצד שני, אני אמנית דתייה, מאמינה, שחיה את זה. אני לא מייצגת משהו מסוים, אלא את עצמי ואת מה שעברתי”. החיים של שקד אביב (34) הם קרקע היצירתיות שפורצת ממנה בציוריה הרבים. היא גדלה באיתמר, בת לאורנה ודוד מימרן – זוג חוזרים בתשובה שהביאו לעולם שבע

בנות ובן. “גרנו ליד היער והיינו משחקים שם המון, בונים דברים”, היא מספרת. אבל אז הגיעה האינתיפאדה השנייה, שהכתה
קשות ביישוב הפסטורלי. שקד הייתה בת 14כשמחבל חדר לבית משפחת שבו, מרחק מטרים ספורים מביתה. אם המשפחה ושלושה מבניה נרצחו ביריות, בת ובן נוספים נפצעו, ובקרב עם המחבל נהרג גם מפקד כיתת הכוננות של היישוב. “היינו עוברים בכל יום ליד הבית
של משפחת שבו ורואים אותו שרוף ומחורר כדורים”, מספרת אביב – והנה מוטיב שחוזר ברבים מציוריה. “הוריי היו חוזרים מהעבודה
בשעה מאוחרת, ואנחנו הילדים פשוט פחדנו להיות בבית. כשהתחילה חופשת הקיץ, החלטנו שאנחנו לא נשארים באיתמר אלא נוסעים לסבא וסבתא בכפר־הנשיא. אבא שלי הגיע הביתה וראה אותנו ארוזים ליד המכונית. אחות אחת רצתה להישאר, אבל אני והתאומה שלי דינה, בתור הבנות הגדולות, לא הסכמנו בשום
אופן. אמרנו לה שכל הילדים נוסעים, בלי יוצא מן הכלל. בדיעבד אני יודעת להגיד שהרגשנו מה עומד לקרות. זה מה שהציל אותנו”.
בלילה למחרת חדר לביתם מחבל חמוש בשני סכינים. “הוא עבר בכל חדרי הילדים, מיטה־מיטה, ולא מצא אף אחד. לבסוף הוא הגיע לחדר השינה של ההורים והתחיל לדקור את אבא שלי. אמא התעוררה, פקחה עיניים וראתה דמות מעליהם. היא צעקה לאבא שלי
שיתפוס אותו, ואבא, שכבר ספג 16 דקירות, הצליח להשכיב את המחבל על הרצפה ולהחזיק אותו שם. תוך כדי שאבא שלי מנסה לחנוק את המחבל, אמא נאבקה להוציא לו את הסכינים מהידיים ונחתכה גם היא”. בתושייה רבה, בעוד שניהם מדממים, הצליחו בני הזוג להשתלט על המחבל ולהרוג אותו, לפני שיספיק להרוג אותם. אורנה ניסתה להתקשר למוקד, ועד מהרה כיתת הכוננות
הגיעה לבית והחלה בסריקות. דוד יצא החוצה ונשכב על האדמה. חבר טוב שראה אותו שם, החל לקרוא שמע ישראל. “אבא שלי תיאר אחר כך איך הוא שומע את זה, רואה כוכבים וממש מתחנן לבורא עולם שייתן לו לחיות”. מאז לא חזרה המשפחה ליישוב. “עברנו
להתגורר בקשת שבגולן. התהליך השיקומי היה קצר, ומה שהחזיק אותנו זה שההורים היו פתוחים איתנו מאוד. דיברנו על הכול, והם לא
הסתירו מאיתנו שום תיאור”.

אחרי שסיימה י”ב באולפנת כפר־פינס יצאה שקד לשנת שירות לאומי כמדריכה באולפנה בעפרה, ואחר כך החלה ללמוד במכללת אמונה לתואר ראשון בתרפיה באמנות. שם בלימודים צף ועלה כישרון הציור שלה, שלא הייתה מודעת לקיומו עד אז. “הלך לי טוב עד כדי כך שראש המכללה ליווה אותי, ואפילו בנו לי
סטודיו פרטי במכללה”.
ואף אחד לא הבחין קודם שיש לך כישרון אמנותי?
“הייתי אומנם בחוג קטן ביישוב, הייתי בוועדות קישוט ותמיד הייתי ‘המוכשרת’, אבל אף פעם לא חשבתי על עצמי כאמנית.
לא ביקרתי בתערוכות לפני שהגעתי למכללה, וגם בלימודים שם לא הייתה אווירה של ‘להיות אמנית’. בנות באו ללימודים שהם תכל’ס –
להיות מורות לאמנות או מעצבות. ציירתי שם ציור בגודל שני מטרים, וכשהמרצה שלי אמרה שכדאי לתלות את זה במכללה, אמרתי שאני
מתביישת. בתגובה היא אמרה: ‘אתם בציבור הדתי־לאומי, יש לכם פחד להציג. זה נחשב בעיניכם גאווה’. עם הזמן עשיתי את השינוי
והבנתי שאם אני מציירת, אני רוצה שאנשים יראו את זה. כי אני מציירת מתוך רצון להעביר מסר או רעיון”.
הגברים חשו מאוימים
בתקופת לימודיה במכללה החלה אביב להתמקד בפיתוח האישי שלה, וכך החליטה להמשיך לתואר שני באמנות באוניברסיטת חיפה. “באותה תקופה חיפשתי את הזהות שלי. הייתי דוסית, אבל ראיתי שהרבה גברים שאני יוצאת איתם, מכל הסקאלה הדתית, מרגישים מאוימים מכך שאני מתקדמת ונפתחת לעולם. כולם סביבי כבר התחתנו והביאו ילדים, ואני חיכיתי כי התעקשתי על מישהו שיכיל את העולם הזה, יכיל אותי ויהיה שותף מלא. בשיח המגזרי לא היה בעבר דבר כזה, ללמוד אמנות לשם האמנות”.
היא יצאה לטיול של כמה חודשים במזרח, שלדבריה עזר לה להיפתח עוד לעולם, ואז החלה את לימודיה בחיפה. שם מצאה עצמה כדתייה יחידה בשכבה, ועל כתפיה מוטלת חובת הוכחה. “לא רציתי להיות מתויגת כחלק מקבוצה, אלא שיכירו אותי כאדם. פעמים רבות זה לא היה פשוט; שדה האמנות בישראל, כמו רוב עולם התרבות, מכיל הרבה דעות שמאלניות וחילוניות. אין הרבה דתיים, והקול שלנו כמעט לא נשמע”. אחרי הלימודים המשיכה לצייר ללא הרף ולהציג בגלריות שונות ולמכור את עבודותיה.
“את נכנסת לעולם לא מוכר, ולומדת אותו תוך כדי תנועה. יש למשל ‘קולות קוראים’ שאת יכולה להיענות להם אחרי שגיבשת תיק
עבודות. את שולחת לאוצרים עבודות לפי נושא מסוים, וכך הם מכירים אותך ומזמינים אותך גם לתערוכה אחרת. לאט־לאט את
אוספת עבודות לתערוכת יחיד, והיו לי כאלה בכמה גלריות חשובות כמו גלריית צדיק ביפו ובית האמנים בתל־אביב. אף אחד לא לימד
אותי את העולם הזה, לא הסביר לי איך עובדת סצנת האמנות בארץ. זה דרש ממני המון ניסוי וטעיה, כי הנושא הזה לא קיים בסביבה שלי, לא הכרתי עוד אמנים ואמניות מהמגזר הדתי.
“להיות אמנית זה גם לעבוד כעצמאית. את משווקת את עצמך, שולחת עבודות, מציירת, סוחבת, נוסעת המון. וככל שאת דוחפת את
עצמך יותר, את מצליחה יותר. לא תמיד האנשים שמצליחים הם אלה שהכי מוכשרים. צריך הרבה אמביציה ואנשים שיתמכו בך לאורך הדרך”. וזה, היא מודה בשמחה, היה לה בכל שלב. אחותה התאומה דינה, מנכ”לית המכון לחקר הגולן, היא בהרבה מובנים החצי
השני שלה: “היא חברה הכי טובה, שותפה וגם מעין קולגה. אנחנו מתייעצות המון זו עם זו, כשכל אחת תורמת מתחומה – אני מהראש
היצירתי שלי, והיא מהראש הניהולי שלה”. את התמיכה המשמעותית ביותר, היא מספרת, מספק בעלה יאיר. כמוה, גם הוא נשא אירוע קשה וטראומטי מעברו: במהלך טיול בדרום אמריקה עם חברתו, נקלעו השניים לתאונת דרכים קטלנית. החברה נהרגה, יאיר
נפצע קשה. “כשפגשתי אותו הוא היה עדיין בדיכאון. אני הבנתי את החוויה שלו, הוא הבין את הסיפור שלי, וביחד פשוט החלטנו להתחיל
חיים חדשים. כשאתה מבין שאפשר לאבד את החיים ברגע, אתה מקבל פרופורציות ויודע במה חשוב להשקיע”. את ביתם הם הקימו ביישוב צופים במערב השומרון. “בחרנו יישוב דתי־חילוני, מקום
שהוא לא באמת התנחלות. אנחנו מאמינים בשילוב, פחות בסגירות”, אומרת אביב ומחברת זאת לתהליך שעברה בעצמה, כצעירה דוסית
שהגיעה לאוניברסיטת חיפה. במקביל להתפתחות האישית־אמנותית
שלה, פיתחה אביב את מגמת האמנות באולפנה בראש־צורים. “ממגמה שבאות אליה רק תלמידות שאין להן מגמה אחרת ללכת אליה, הצלחנו להפוך אותה למגמה של המצטיינות. מי שיודעת לצייר וליצור באה לשם כדי לרכוש את הכלים המקצועיים ביותר”. בעת שלימדה בראש־צורים התרחש באיתמר פיגוע מחריד נוסף: מחבלים חדרו לבית משפחת פוגל ורצחו את ההורים, רות ואהוד, ושלושה מילדיהם. “לימדתי אז את הודיה, אחות של רותי, וחוויתי איתה הכול מחדש”, מתארת אביב. באחד הימים הגיעה אורחת מבחוץ כדי
לבחון את תלמידות המגמה בראש־צורים – ד”ר אורנה סגל, מרכזת המסלול לאמנות במכללה האקדמית לחינוך “תלפיות” שבחולון.
היא התרשמה גם מהעבודות של אביב עצמה, ומשכה אותה לתלפיות כשחקנית חיזוק. היום אביב משמשת שם מרצה לאמנות ורכזת לימודי המשך. “זו מכללה דתית, וגם במקרה הזה, רוב הסטודנטיות שבוחרות במסלול האמנות רוצות לצאת מכאן מורות לאמנות. המטרה שלי היא להכניס את הפן המקצועי למסלול”. לצורך כך היא בנתה תוכנית לימודי המשך של הכשרת אמן: “תלמידות שסיימו את התואר ורוצות להמשיך את האמנות שלהן ולהציג, מגיעות אלינו פעם בשבועיים לזמן יצירה, ובסוף התוכנית מתקיימת תערוכה בגלריה.

“אני מאמינה שצריך להוציא את המקסימום מהאמנות. לא רק כדי לבטא את העולם הפנימי שלי, אלא להוציא אמירה או רעיון לעולם.
החלטתי לחזק את התחום הזה ופתחתי במכללה גם מכינה לתרפיה באמנות, כי כשאת יוצרת מהעולם הפנימי ומחוויות שעברת, זה לא רק מבטא אותך אלא הופך לאמנות בפני עצמה”.
הכיסוי הוא גם עיטור העבודות של אביב מתאפיינות באלמנטים
כמו ילדים, מים וטבע – אבל גם בתים שרופים וחרבים. היא מציירת בשמן על בד, בסגנון ריאליסטי-הבעתי שמשלב עולם קיים עם
עולמות פנטסטיים ואוטופיים. “אני משתמשת הרבה בצבעים עזים שלאו דווקא משקפים את המציאות, אלא משהו דמיוני. זו מציאות שלא בהכרח קיימת, אבל אפשר לדמיין אותה ואז לחיות אותה. אם זו מציאות ורודה למרות כל הקשיים מסביב, ואם זה המסע שלי עם העולם הדתי”. העבודה “זמן שנשאר” מציגה נדנדה דוממת
במרכז הציור, ומסביב הטבע נמרח בתנועה. “זה צויר אחרי הפיגוע של משפחת פוגל. הנדנדה הוורודה – שהצבע שלה מייצג גם ילדות וגם מסתורין ואפילו איום – אמורה לזוז, אבל היא עומדת כי החיים נקטעו, ילדים רכים נרצחו. היער ברקע זה היער שהיה מאחורי הבית שלי. אחר כך נבנתה שם השכונה שבה התגוררה משפחת פוגל. העולם סביב הנדנדה זז, כי בעוד החיים נקטעו, המציאות ממשיכה לנוע”. גם הנדנדה היא מוטיב חוזר בעבודותיה – “סמל של ילדות אך גם מטוטלת, אי יציבות וחוסר נגיעה בקרקע”.
זה מתאר את הילדות שלך?
“לא חוויתי את הילדות שלי כמטוטלת, אבל המוטיב הזה מבטא את המציאות סביבנו ואת העבודה העצמית שלי לראות את הדברים הטובים, לפרוק את הקושי דרך הציור אך לא לחיות אותו”. ציור נוסף מציג חורבות מעין אלה הפזורות ברחבי הגולן. “על החורבות האלה צמח טבע, ומי שמתבונן בציור לא יודע בעצם מה קיים ומה לא, מה מציאות ומה מציאות מדומה. הפנים והחוץ מתבלבלים. כמו שאצלנו מחבל חדר הביתה, והמקום הכי מוגן הפך ללא בטוח”. בין דמויות הילדים בציוריה היא שוזרת גם את עצמה ואת אחותה, את ילדיה שלה ואפילו את יאיר בתור ילד. “הרבה יותר קל לי לדבר ולספר את המשפחה שקרובה לי ואת החיים סביבי, מאשר אנשים שאני לא מכירה”. זו גם הסיבה לכך שהיא איננה מציירת לפי הזמנה:
“פעם אחת עשיתי את זה, ומאז לא”.
האמנות שלה היא לא רק תרפיה, אלא גם תולדה של מסע חיפוש. “במהלך התואר השני חקרתי את הזהות הדתית, וכך הגעתי לווילון
שתלוי על המחיצה בבית הכנסת בין הנשים לגברים. הוא מבטא את הנשיות והרצון להיות אישה, לגלות את המיוחדות שלי מצד אחד,
ומצד שני לחיות עם ההסתרה והכיסוי שדורשת הדת”.
ביצירה “הצד האחר” ניתן לראות מעבר לווילון המחיצה את הנוף הבתולי, נסתר וחשוף גם יחד. על גבי שכבת הצבע העזה חרותה מעין רקמת תחרה שיוצרת רשת הסוואה, כאילו מבקשת להגביל את
מראות הטבע הפראי שנצרבו בזיכרונה של אביב במסעותיה בתאילנד – “למתן את היופי הפנימי העשיר אך בו בזמן להיטמע בתוכו ולהפוך לחלק בלתי נפרד ממנו”, כפי שהיא מתארת באתר שלה. החריתה על הציור הזה, ועל יצירות רבות אחרות שלה, נעשית בטכניקה ייחודית שפיתחה. ניתן לראות כיצד בחלוף הזמן החריתות
הופכות לחלק מהיצירה, לרובד נוסף בה. “אחרי שאני מציירת אני שורטת למעשה את הבד בעזרת חרט. זה התחיל מעניין המסך המכסה, שאצלי הוא לא מוטיב שלילי, אלא מוטיב דתי שקיים. כיסוי הראש, התחרה בשמלת הכלה – הרעיון הוא להראות את הנשיות וגם להסתתר, משחק של מה את מכסה ומה את מגלה. מתוך זה הגעתי לחריתות שהן עיטורים על גבי הציורים. אין פה ביקורת על העולם הדתי, אלא הנגשה לעולם הכללי כיצד להסתכל על נשים דתיות. צריך להסתיר ולגלות במידה, למצוא את האיזון, שיהיה יפה אך יהיה גם דתי. הרבה פעמים חינכו אותנו להסתתר ולא לבלוט. אני חושבת בכיוון ההפוך; יש יופי נשי מדהים שצריך לבלוט ולהיראות, אבל צריך גם לשמור עליו, לכסות אותו. כיסוי התחרה לא מסתיר את הציור, אלא מוסיף לו עוד עיטור, וזה מה שאני באה לבטא – תראו מעבר לכיסוי. תכירו את האישה, שתוכל לפתח את עצמה”.
יש בזה גם ממד אקטואלי, עם מיצגי השפחות בהפגנות ששוטפות את המדינה.
“זה בדיוק הציור האחרון שלי. הוא מדבר על המקום של האישה, וכך גם אקרא לו – ‘אישה’. הרעיון בו הוא שלצד תפקידה של האישה לגדל
את הילדים, התפקיד שלה הוא גם לפתח את עצמה, ואם יש לה כישרון היא צריכה לבטא אותו”. היא מציגה לי את הציור הלא גמור, ואני עומדת על הדמיון בין האישה בתמונה לבין אביב עצמה. “זו לא אני, אבל עשיתי אותה דומה לי”, היא מודה. “אגב, עומדת להתקיים בירושלים ביאנלה לאמנות יהודית, ויזמתי שאנחנו, כל המרצים של תלפיות, נציג בה עבודות בנושא נשים”.
כשאת מסיימת עבודה ומסתכלת עליה, את בדרך כלל חשה שהצלחת לבטא את מה שרצית?
“כשאני מתחילה עבודה, אני לא יודעת מה יצא. זה לפי התקופה, מה שקורה איתי ומה שקורה סביבי. בסוף את מרגישה הזדהות, סוג של לידה”.
וקרה שלא אהבת את מה שראית?
“כן, יש לי הרבה יצירות שאני לא מציגה. לפעמים הן חלק מתהליך או ממחקר. לפעמים מופיע בהן כאב שקשה להתמודד איתו או לראות אותו, אז אני לא אציג אותן, או אתלה אותן רק בבית. הנדנדה, לדוגמה, הייתה מגולגלת אצלי בסטודיו, ויצאה רק בזכות בעלי. הוא ראה אותה ואמר ‘איזו יצירה חזקה’. עבורי היא הייתה קשה, היא הזכירה לי את כל מה שעברנו. אחרי שהגעתי למקום שלם יותר
איתה, הצגתי אותה הרבה”.
הנפש שלי לא מפוזרת בבתים
ליצירות המוצגות באתר שלהן נלווה מחיר שנע בדרך כלל בין 12 אלף ל 25- אלף שקלים. תמורת היצירה היקרה ביותר שמכרה שילם
הקונה 30 אלף שקלים. כשאני שואלת אם אין סתירה בין תג מחיר לבין ביטוי של עולם פנימי על גבי בד, היא משיבה: “אחרי שציירתי
הרבה ציורים, רציתי שגם אחרים ייהנו מהם. אני לא מרגישה שהנפש שלי מפוזרת בבתים ובמשרדים. כל יצירה נעשית עצמאית, וכל אחד יכול להתחבר אליה מהמקום שלו, אפילו כשמדובר בדמויות שהן מהמשפחה שלי. כשציור תלוי במקום מסוים, הוא משרה אווירה
על אנשים. גם אם הם חשים התנגדות ליצירה, זה אומר שהיא מביעה משהו, עולה ממנה רגש מסוים”.
חינוך לאמנות הוא משהו שחסר במגזר הדתי?
“היום יש יותר פתיחות לתרבות, אבל זה תלוי בשאלה מאיזה מקום מגיעים. במקומות סגורים יותר יש עדיין פחד שחשיפה לעולם הזה תשפיע בצורה שלילית. אני גרתי במקומות סגורים מאוד, ולא הייתה בהם חשיפה לעולם התרבות. הייתי צריכה לרכוש בעצמי את הביטחון ואת הכלים המקצועיים”.
ואולי נכון להיזהר מחשיפה לאמנות הכללית? היא משתמשת לא פעם בשפה בוטה וגסה.
“זו לא רק השפה הבוטה, יש דברים שאת לא באמת רוצה לראות, גם מבחינת חוסן נפשי. שדה האמנות העכשווי בארץ מצריך המון ביטחון בדרך שלך, כי אתה יכול ליפול מהר מאוד. לכן צריך אולי להיחשף לאמנות הכללית עוד בשלב מוקדם יותר, במגמות בתיכונים, כדי להגיע לעולם הזה חזקים”.
יכול להיות שהחינוך לאמנות בעולם הדתי הוא פשוט חובבני?
“באופן כללי לציבור הדתי קל יותר לוותר לעצמו. אנחנו מגיעות ללימודים כשאנחנו כבר נשואות ואמהות לילדים, והרבה פעמים
אנחנו רק רוצות לסמן וי. ועם זאת, אני חושבת שהציבור הדתי־לאומי שואף היום יותר, נפתח יותר, והמכללות מבינות את זה, מתאימות את עצמן ומובילות את הקו. “באופן כללי אני עדיין מרגישה שצריך
הרבה יותר ציבור דתי בעולם האמנותי, ולכן אני מנגישה ומכווינה את העולם הזה – את המרחב המקצועי, את התערוכות – גם למגזר שלי.
אני מרגישה הרבה פעמים שעשיית אמנות או הצגת עבודות נתפסת אצלנו כמותרות. אנשים לא מבינים שזה חלק משפה, כמו תקשורת וכמו כל דבר שעוזר לך להביע עמדה. אנחנו צריכים להתוות דרך לפני שהתלמידים יוצאים החוצה, ולא לפחד מהיכרות עם העולם החיצוני הזה. הציבור הדתי־לאומי שם לו למטרה להיות מוביל בהרבה מאוד מקומות, מקצועות ורבדים בחברה הישראלית, אבל לא בעולם התרבות”.
למה חשוב להיות שם?
“כי אנחנו חיים בארץ ואנחנו חלק מהמדינה, ובמדינה הזאת משמיעים הרבה קולות ואת הקול שלנו פחות. כל תערוכת יחיד שקיימתי, בנתה את העולם שלי בשדה האמנות הישראלי
והביעה את העמדה שלי. מישהו אמר לי בזמן הלימודים – ‘אי אפשר להיות אמן דתי, כי אמנות היא בלי גבולות ולדתיים יש גבולות’.
עניתי לו שלכל אחד יש גבולות, ואצלי הם מגיעים מהעולם שלי. כל אחד יכול לחיות עם מה שהוא מאמין בו, ואם מישהו חושב אחרת
ממני זה לא צריך לאיים עליי. זה רק מעצים אותי.
“נכון, יש תפיסה שאומרת שכדי להיות אמן אתה צריך להיות חסר גבולות, להציג דברים בוטים, אלימים, מיניים. לפעמים האוצרים
מתחברים יותר לדברים מעוותים ובוטים, אבל אני מרגישה שהקהל בתערוכות שאני מציגה בהן מתחבר מאוד לדברים אחרים. צריך להבין שיש גם אומנות אותנטית של נשים דתיות ישראליות,
שיוצרות מתוך המצב הפוליטי שקיים סביבן ומביאות את הצד שלהן. הדת לא נראית רק כמו סיפורה של שפחה. להפך, הדת היהודית מדהימה”.
אפשר להעביר עולם אמוני בציור?
“זו החוכמה – לא רק לצייר טלית ולהגיד ‘הנה אמנות דתית’. האמנות שלי נובעת מתוך החיים שלי, ובכל זאת מי שיראה את העבודות האלה, לא יסיק מיד שאני דתייה”. הריבוי והגיוון של הקולות, היא אומרת, מפחיד את מקבלי ההחלטות בעולם האמנות. “יש אנשים מסוימים מאוד שמכתיבים בהרבה מקרים אילו אומנים יציגו או יזכו בפרסים, ולכן גם יש קו מסוים מאוד שיזכה להכרה ולהצגה במוזיאונים. זו תקרה שצריך לפרוץ. אני לא יודעת אם כשהם
מחליטים לא להעניק פרס או לא להציג, זה נובע מהסתכלות שלהם על עצם זה שהאמנית דתייה או על כך שהאמנות היא לא בוטה. אבל אני רוצה שקודם יראו את האמנות שלי, יכירו אותה, ורק אז
ישמעו על החיים שלי”.
אגב, הבינה המלאכותית שפרצה לחיינו וכבר
משמשת ליצירת אמנות מסוג חדש, מאיימת
עלייך?
“ממש לא, אני מאמינה בעבודת כפיים שתמיד יהיה מי שיעריך אותה. האמנות מנציחה תקופה שמורכבת מאנשים שחיו בה. האפשרויות
החדשות לא ייתרו את העבודה שלי. אם כבר, את יודעת איזה ביקוש יש היום לתרפיה אמנותית ולשעות אמנות? אני רואה ממש נהירה. אני רוצה שהסטודנטיות שלי יכירו את הכלי העוצמתי הזה שנקרא אמנות, ויעבירו אותו לדור הבא ולמי שהן יטפלו בו”.
היא מקפידה לעבוד לא יותר משלושה ימים בשבוע, ובשאר הזמן היא מציירת. אצל בתה, תלמידת כיתה א’, כישרון הציור מתגלה כבר
עכשיו. “אני יכולה למצוא את עצמי עסוקה ביצירה מבוקר עד ערב”, אומרת אביב. “זו עבודה שהיא מתנה”.
מה פסגת השאיפות שלך?
“ברמה האישית הייתי רוצה להיות לגמרי בתוך שדה האמנות העכשווית בישראל, להציג במוזיאון ולהיות חלק מהשיח. כרגע אני
מרגישה שאני אולי חלק מזה, אבל יותר מהצד. הייתי רוצה להיות גורם משפיע ולקבל יותר הכרה. ברמה הכללית אני רוצה מאוד לקדם
אנשים ואת הציבור הדתי בכלל לפיתוח עצמי בצורה מקצועית. אני רוצה להרגיש שעזרתי לפתח את התרבות. אומנם ברחתי קצת ורציתי להיות בברנז’ה, אבל היום יש לי ביטחון שאני מביאה את העולם הדתי בצורה שלי, ולא סוחבת על הכתפיים שום סיסמאות. ככה אני יכולה לפעול כלפי חוץ וגם כלפי פנים”.