פורסם ב: מקור ראשון מוסף”שבת”

פורסם בתאריך: 26.08.2015

התערוכה “הטרוטופיה: מראית עין” של שקד אביב, עוסקת בנופים פנימיים מדומיינים וביצירת מקומות ואירועים, בשילובים שאינם קיימים בו זמנית במרחב המוכר. למרות הצבעוניות המתקתקה לכאורה, ציוריה האקספרסיביים גדולי הממדים נעים בין זיכרונות ילדות מורבידיים מטלטלים, לבין שאיפתה להתחבר אל נופים פנימיים
הרמוניים – בבחינת שבר ותיקון – ולחוות מחדש כאם, את ‘ילדותה השנייה’.
דימוי הנדנדה שנעה ללא אחיזה ממשית מעל מקווה מים, חוזר שוב ושוב בתערוכה, וכמו פעולת המטוטלת, הוא נע ומייצג תקופות מהותיות בחייה, בין כאן לשם. כמו גם דימויי החורבות שדהו בחלוף הזמנים ומייצגות מעבר תודעתי מטלטל מזמן ומקום מיתיים, אל זמן ומקום מוכרים.

לדברי אביב, היא חותרת להשגת ‘אוטופיה’ – סדר שאין לו קיום בעולם הממשי – אך נראה שבשילוב בין נופים קיימים לנופים מדומיינים, בצבעוניות ‘ורודה מדי’, היא משיגה תוצאות שתואמות יותר את ההגדרה שהעניק מישל פוקו (Foucault) למושג ‘הטרוטופיה’ (heterotopy): “מקום או מרחב אחר, המובדל מן המרחב הרגיל ומערער על עצם קיומו. מרחב שהוא בעת ובעונה אחת ממשי ומיתי, פיזי ומדומיין. אלה הם מקומות גבוליים המייצרים מתח וחוויית קצה, חדירה אל מרחבים ספוגים בתשוקה, בכפייה, בהיטהרות או בחטא. מקום שעומד ביחס הפוך למקום הממשי, המקובל, ומהווה לו מעין אלטרנטיבה. מקום אקס-טריטוריאלי: אנייה (מרחב יציב) הנעה במרחב כאוטי חסר גבולות (ים)”. לדברי פוקו, “בדומה למנגנון הפעולה של המַּרְאָה שיוצר בעת ובעונה אחת את הקיום הממשי והדמיוני של האני, גם הטרוטופיה מחברת בין מרחב ממשי מזוהה לבין מרחב דמיוני חריג המופיע בתוכו וחותר תחתיו.” במקום אחר במסה שלו הוא מדבר על מושג המיקום (emplacement) שמוגדר על ידו כיחסי קרבה בין נקודות או יסודות; “באופן צורני, ניתן לתאר יחסים אלה בתור סדרות, בתור עצים או בתור סבכות” (אזולאי, א’ (2003), בתוך: מ’ פוקו, “על מרחבים אחרים”, הטרוטופיה, תל אביב: רסלינג, 20-7;74-61).*
עקרונות המיקום וההיפוך עליהם מדבר פוקו, נוכחים בתערוכה הן בסדרות המציגות עצים או סבך של צמחיה לא מוכרת, והן בחירת דימויים דוגמת חורבות, סירות טרופות או מפליגות במקורות מים כאלה ואחרים. המים פועלים בעבודותיה בדומה למראה ומאפשרים בה בעת קיום ממשי ודמיוני; הליכה בהם למטרה של טבילה וטהרה פולחניים דוגמת ה”מקווה”, אך גם זירה של התלבטות, זרימה וחופש בחירה. מקומות שעל האמנית לחצות כדי למקם את עצמה על ציר האמונה.

ציורי השמן האקספרסיביים וגדולי הממדים של אביב, משלבים ומרכיבים למעין “קולאז'” עצים אקזוטיים וסבך מתוך צילומים מרחבי העולם שחיברה לנופים בדיוניים, עם דיוקנאות עצמיים, סיטואציות ודמויות משמעותיות בחייה. במקרים רבים היא חורטת דגמים בשכבות השמן, ואלה משמשים לה כרשתות הסוואה או כמסכים, שאף על פי שיש בהם מן המאחד מבחינה צורנית, הם פוצעים את פני השטח של הציור משל היה תחליף לעור האנושי המיוסר.
עבודותיה של אביב מקרינות מראות שווא בצבעוניות של היקסמות, אך גם סיטואציות מסתוריות ולא פתורות המתרחשות בחסות הנקרות, הצוקים, הסבך והמסך. מבטן הבוחן והתר של הדמויות מסגיר את העובדה שבכל פעם מחדש, למראית עין, מתאחים נופי הנפש עם סבך רגעי הקסם.