טיפול באמנות: יצירות שמשכיחות פיגוע
האמנית שקד מימרן מציגה בעבודuתיה את הטראומה שחוותה בילדותה, לאחר שמחבל חדר לבית הוריה. בעקבות כך, התערערה אמונתה הדתית וכעת היא בוחנת את הגבולות שלה: “בסופו של דבר הקושי יוצא באמנות, היא הכלי שלי”
נופר וחש פורסם: 22.05.13 , 11:47
“אני יוצרת מתוך רצון לבנות עולם חדש של מקומות קסומים, אבל גם מאיימים”, אומרת שקד מימרן (24), אחת משנים עשר בוגרי המחזור התשיעי של התואר השני באמנות של אוניברסיטת חיפה.
ציורי השמן של מימרן מתאפיינים במעין חריטות בדים – שכבות של תחרות ורבדים – שמדמות את המפגש שלה עם העולמות שהיא יוצרת. “זה קצת אלים ואובססיבי”, היא מתארת. “זאת בעצם הסוואה של העולם. זה התחיל מדימוי של מטפחת הראש, ממוטיב הכיסוי. זה המקום שלי להיות רואה ולא נראית, של הרצון להגיע למקומות מבלי להיות שם באמת”.
בין קונקרטי למופשט
שקד מציירת ציורי שמן גדולי ממדים בסגנון ריאליסטי-פנטסטי ואקספרסיוניסטי. הציורים משקפים רגעים, מקומות וזיכרונות בחייה ובחיי משפחתה ונשזרים בזיכרון הקולקטיבי ובמציאות הארצישראלית. האירוע הטראומטי, כך היא מסבירה, משתקף דרך המוטיבים, דרך הצבעים העזים והחריטות שהיא חורטת בציורים. “הציורים נעים בין תיאורים קונקרטיים לדימויים מופשטים, בין מקומות מזוהים למרחבים פנטסטיים, והחריטות הן מעין רשתות הסוואה המבקשות להגביל את תיאורי הטבע הפראיים והדמיוניים ולהצניע אותם”.
יצירותיה של מימרן (שיוצגו בתערוכה שתתקיים במשכן לאמנויות ע”ש ד”ר ראובן הכט, ותכלול גם יצירות של תלמידי שנה א’ בתחום הרישום, פיסול, ציור וצילום), המתפרשות על שלושה מטרים, מתאפיינות במוטיבים חוזרים כמו אותן חריטות, המספרים את הסיפור הלא פשוט שלה. כשהייתה בת 14, חדר מחבל לבית הוריה שבהתנחלות איתמר ופצע את שניהם. לאחר מאבק ממושך, הצליחו השניים לנטרל אותו ובעזרת חיילים שהגיעו למקום – הרגו אותו.
מימרן ששהתה באותו לילה אצל סבתה יחד עם שבעת אחיותיה ואחִיה נזכרת: “העירו אותנו בשבע בבוקר וסיפרו לנו מה קרה. נבהלנו כי הדברים האלה תמיד נגמרו במוות. חווינו פיגועים לפני, שכנים וחברים נהרגו מסביבנו. ראינו בטלוויזיה את הבית מלא בדם. כשהגענו לבית החולים, המשפחה של אבא שלי בכתה כאילו ההורים שלי מתו. פתאום ראינו את אבא שלי, דמות חזקה בבית, לא יכול לזוז, ואת אמא שלי פצועה. זה לא היה פשוט, אבל השתקמנו. בבית אנחנו לא מדברים על זה בתור טראומה. אני יכולה לדבר על זה, אבל בסופו של דבר הקושי יוצא באמנות, היא הכלי שלי”.
ואכן, ביצירות שלה משתקף אותו פחד ילדי-תהומי, והיער שדרכו חדרו המחבלים הוא עוד מוטיב חוזר בהן. גם הצבעים בהם היא משתמשת הם מאוד רגשיים ועזים, כיאה לעולמות הדמיוניים שהיא יוצרת בעזרתם.
הפחד הזה ממשיך ללוות אותך?
“מדובר במקום שבו העברתי את הילדות שלי, שם שיחקנו בתור ילדים. זה הקונפליקט בין המקום שמכיל את התקופה הזאת לבין הקישור לפחד שליווה אותנו, שהמחבל יגיע מבין העצים. אני לא חיה את זה, זה קצת כאילו טסתי לחו”ל. אבל באמנות הכל יוצא”.
כאמור, הלימודים היוו עבור מימרן הזדמנות להיחשף גם לסטודנטים ערבים, דבר שאינו עניין של מה בכך לאור חוויות ילדותה, שהביאו לתפיסת הערבים כמי שמאיים על חייה ועל חיי משפחתה. “כשהגעתי לאוניברסיטה עברתי תהליך של קבלה.
האנשים פה מדהימים, אבל גם להם היה קצת קשה לקבל אותי, אני הדתייה היחידה פה.
“בשנתיים שאני פה עברתי תהליך מאוד אינטנסיבי, נמצאים המון ביחד ויוצרים הרבה. את התואר הראשון עשיתי במכללת אמונה. לא נחשפתי לתרבות האמנותית אז, אלא בזכות מורה מדהימה. מבחינתי זאת היתה היכרות עם עולם שלם שלא הכרתי, והתחלתי להתעסק באמונות שלי סביב גבולות האדם בין חופש לדת, ובעולמות השונים – השמאלני והימני, הערבי והיהודי”.
והיום את חיה איתם ועם עצמך בשלום?
“במפגש הראשון כל אחד היה צריך להציג את עצמו ואת היצירות שלו. כשהגיע תורי הצגתי תמונות וסיפרתי על הפיגוע, אפילו לא חשבתי על זה שהם לידי ושזה מכוון אליהם. בחיים לא חשבתי שיהיה לי קשר כל כך קרוב איתם. אתה גדל לתוך החשיבה הזאת, אבל אני הצלחתי להשתחרר ממנה”.