זה היה ביתי, 2024, שמן על קנווס, 70 ס”מ. × 100 ס”מ.

מבקש לספר סיפור של מקום שנעזב. מבעד לחלונות הכהים נדמה שעדיין מהדהדים זיכרונות – קולות שהיו, חיים שנחיו ונגדעו. השקט שבו נטועה הסצנה מדגיש את מה שאיננו עוד, והופך את הבית לסמל של זיכרון אישי וקולקטיבי גם יחד.

העשב הצומח בחזית והענפים החשופים שמאחור מרמזים על הזמן שחלף – עונות שחלפו, חיים שנמשכו, והכאב שנותר. זהו דיוקן של מקום שאיבד את תפקידו הפיזי, אך נטען במשמעות רגשית עמוקה: געגוע, שייכות, והכרת תודה למה שהיה.