השרידים שהיו פעם חיים הופכים לתפאורה. מבנים לא פתורים המכוסים צמחיה עבותה משרים אווירה על – זמנית. באיזה עולם אנו חיים..מי היה פה לפנינו ולאן מועדות פנינו.

החורבה התת ימית, מלאת השכבות יוצרת עולם פנימי לירי מופשט. דימויי החורבות שדהו בחלוף הזמנים מייצגות מעבר תודעתי מטלטל מזמן ומקום מיתיים, אל זמן ומקום מוכרים. שרידי החורבה חושפים רבדים בהיסטוריה האנושית, והופכים למעין זיכרון קולקטיבי.

חורבה נטושה הניצבת על פסגת הר בין שני עצים בצל, מהדהדת אל מול קולות ‘הבית האידיאלי – הפסטורלי’.
הזהות הישראלית רבת השכבות והצבעים משתקפת בדימוי ‘החורבה’, המסמל את הבית ה’פגוע’ שגרתי בילדותי בשומרון, ומשלב את המעבר לרמת הגולן הירוקה והפסטורלית אך הנושאת בחובה היסטוריה של מבנים סוריים נטושים וקרבות. דימויי החורבות שדהו בחלוף הזמנים מייצגות מעבר תודעתי מטלטל מזמן ומקום מוכרים, אל זמן ומקום מיתיים

פנים המבנה, שהיה פעם בית, עומד פגוע ומחורר ומנציח את המציאות הישראלית המורכבת. הגבולות שאינם ברורים יחד עם הצבעים העזים והמשלימים יוצרים מציאות מורבידית ואפוקליפטית. זיכרון הטומן בחובו את סוף העולם, אחרית הימים.

המבט מתוך מבנה מתמוטט מעלה אל השמיים הפתוחים יוצר רגע של התבוננות – לא רק כלפי מעלה, אלא פנימה. צורת הפתח הלא מושלמת הופכת לחלון אל תקווה, אל שקט, אל מעבר.

הניגוד שבין חומריות קורות העץ האפלות לבין השמיים הבהירים מעלה מתח בין כובד לאוויר, בין שבר לבין אפשרות להתחלה חדשה. הציור מזמין את הצופה לעצור בתוך הריק – ולחפש בו משמעות, אור, כיוון.

מבקש לספר סיפור של מקום שנעזב. מבעד לחלונות הכהים נדמה שעדיין מהדהדים זיכרונות – קולות שהיו, חיים שנחיו ונגדעו. השקט שבו נטועה הסצנה מדגיש את מה שאיננו עוד, והופך את הבית לסמל של זיכרון אישי וקולקטיבי גם יחד.
העשב הצומח בחזית והענפים החשופים שמאחור מרמזים על הזמן שחלף – עונות שחלפו, חיים שנמשכו, והכאב שנותר. זהו דיוקן של מקום שאיבד את תפקידו הפיזי, אך נטען במשמעות רגשית עמוקה: געגוע, שייכות, והכרת תודה למה שהיה.

מסדרון חרב, קירותיו סדוקים, מרצפותיו שבורות – אך בקצהו נפתח חלון מלא אור, המציע מבט אל החוץ, אל ירוק חי. המקום כולו דומם, אך האור זורם פנימה כאילו נושא עמו נשימה ראשונה אחרי זמן של שתיקה.
זהו מעבר בין קיום קפוא לאפשרות של התחדשות. בין הצללים והאבנים צומחת צמחייה דקה, כמעט נסתרת, המבקשת לפלס דרך אל האור. כל פרט בקומפוזיציה – הצל, הקו המתעקל, כתם האור שעל הקיר – מספר על רגע של סף: רגע שבו מבט פנימי נוגע בתקווה.
העבודה מהדהדת כמיהה – לזיכרון עתיק ותקווה של פריחה אחרי חורבן. בתוך מרחב של הזנחה ושקט, נוצרת הבטחה: שגם מתוך ההריסות עשוי להיוולד אור חדש, וגם מקומות סגורים יודעים להיפתח