המגע האותנטי במים בתוך נוף בתולי, מהווה חיבור עמוק לטבעיות, לעצמיות ולטהרה. רגע של טבילה במקום פתוח ומרחיב את הלב, מסמל עבורי התנקות והתחלה חדשה.

קשת של צבעים זוהרים ופסטליים צובעים את צורות הסלעים ויוצרים יחד מטאפורה של עולם. עמוד התווך כמו תומך בעולם ומפיץ אור ותקווה, ואילו הדמות בסירה מפליגה אל עבר האופק, אל עולם לא נודע.

נוף פנימי הרמוני המשלב נקרות והשתקפויות בצבעוניות פנטזיונרית רוויה, יוצר אשליה של מקום שאינו מתקיים בו-זמנית במרחב המוכר. הוא מייצר מעבר תודעתי אל זמן ומקום מיתיים- על זמניים.

המשך ציור חלום -1, משקף נוף פנימי הרמוני המשלב מישורים של צורות ביומורפית בצבעוניות פנטזיונרית רוויה, ויוצר אשליה של עולם שאינו מתקיים בו-זמנית במרחב המוכר. הוא מייצר מעבר תודעתי אל זמן ומקום נפשיים- על זמניים.

מפגש הרגליים במים יחד עם האור יוצרים רגע של התגלות וזוהר. ‘הדרך’ אל עולם מסתורי וקסום שאינו נמצא במרחב המוכר. המים מאפשרים בה בעת קיום ממשי ודמיוני; הליכה בהם למטרה של טבילה וטהרה פולחניים, אך גם זירה של התלבטות, זרימה וחופש בחירה.

עולם תת ימי הטומן בחובו חיים עתיקים, מעיד על שרידי העבר. שכבות בהיסטוריה האנושית הופכים לזיכרון קולקטיבי ומהווים השראה למה שיקום אחריהם..

זוג הסירות השטות בדרכן אל האופק הלא ידוע משרה רוגע ושלווה. חשיפה ומחיקת שכבות הצבע כמו מגלה את ההיסטוריה האנושית.

הארה אלוקית על פרח המים הנפתח ביופיו כמו מרמזת על צמיחה ולידה מחדש. מתוך הנוף החשוך בוקעת ‘ההתגלות’ המאירה קרני אור חרוטים דמויי וילון תחרה פיוטיים.

העולם העוטף אותנו במעגליות משתקף ממבט עין הדג ויוצר תחושה של רחם. זווית הראיה הייחודית וחריטות הצמחייה יוצרים עולם פנטסטי – נפשי.

הדמות הפוסעת לעבר האור המשתקף בנקרות ובצוקים האבודים כמו מחפשת את דרכה בעולם. קונטרסט של צבעים וצורות יוצרים מרחב פנטסטי – נפשי.

זרם מים תת קרקעי הבוקע מתוך הנקרות והצוקים החבויים, מוביל אותנו אל האור האינסופי, בדומה לפסיעה בשבילי גן העדן.

הדמות הנשקפת בתנוחה עוברית כמו צוללת במעמקים של התכנסות ולידה מחדש. חריטות הסמלים בתוך המערה הפנימית מעידים על חיים שהיו פה קודם.

הרגליים הפוסעות בחול שטוף הדם, מסמלות את המחזוריות הנשית. המים מאפשרים בה בעת קיום ממשי ודמיוני; הליכה בהם למטרה של טבילה וטהרה פולחניים, אך גם זירה של התלבטות, זרימה וחופש בחירה. על גבי שכבות הצבע העזות חרוטה מעין רקמת תחרה היוצרת רשת הסוואה, מעיין מסך הפרדה החוצץ ומסתיר לצופה, אך בו בעת חושף גם יחד.

האישה כפרח נפתח, שיא הנשיות והטוהר. ‘האישה האידאלית’ מוצגת ככוח ולא כחולשה.
המתח בין ‘מודל היופי’ לקדושה אינו מהווה סתירה. הדת לא נועדה לכסות ולהסתיר את האישה, אלא לתת לה דרור וכנפיים, ולהכיר ביופייה האמיתי, במהות ובכוח הנשי הטמון בה.
הצבעוניות המיסטית, השוזרת בתוכה חריטות של צמחייה מתארת רגע קסום של התגלות/הארה המועצמים בהשתקפות על המים.
השתקפות הדמות מעצימה את האישה ומתכתבת עם מוטיב הנרקיסיזם המוכר בתולדות האמנות, אבל במובן שונה של תנועה והעצמת הכוח הנשי.